בראשית הדברים יש לציין, כי הליך התנגדות לקיומה של צוואה הינו אחד מהמקרים הבודדים שבהם סדר ההליך בבית המשפט (לענייני משפחה כמובן) הוא הפוך מסדר הדברים הטבעי.
כך שבסדר הדברים בהליכים "רגילים", נפתח ההליך בבית המשפט בתביעה לסעד נדרש ע"י התובע ובעקבותיו כתב טענות מהצד השני באמצעות כתב הגנה.
במקרה של התנגדות לקיומה של צוואה, המפגש הראשון של בית המשפט עם הסכסוך הוא בעצם בכתב ההתנגדות מצד "המגן" שנועד לבטל את הבקשה של מי שיהפוך מיד לאחר מכן לתובע לקיומה של צוואה שהופקדה על ידו אצל הרשם לענייני ירושה.
כלומר, סדר הדברים מתחיל כאשר פלוני מגיש בקשה לקיומה של צוואה אצל רשם הירושה, ממשיך באמצעות הגשת התנגדות לקיומה מצד אלמוני ומסיים את הפרק הראשון ב"חייו" אצל רשם הירושה. כלומר, ברגע ש"נולד" הסכסוך ניטלת מהרשם כל סמכות ועליו להעביר הסכסוך להכרעה בפני שופט המוסמך לדון בו בבית משפט לענייני משפחה.
אם כן, המפגש הראשון של אותו שופט הוא בעצם עם כתב ההתנגדות מטעם מי שיהפוך בהליך למגן, שם נולד התובע (מגיש הבקשה לקיום הצוואה), לו ניתנת האפשרות (בעצם החובה) להגיש כתב תשובה, משלים בכך את "כתב התביעה" ומספק לצוואה הסבר מדוע יש לקיימה.
היפוך הסדר ממשיך אף לתוך עומק ההליך עצמו, כך ש"חובת ההוכחה" (נטל הראיה ונטל השכנוע), כי מדובר בצוואה "לא כשרה" רובצת לפתחו של המתנגד.
החוק קובע מספר עילות לביטולה של צוואה והוא עושה זאת באמצעות סימן ב' (תוקף הצוואה) לפרק השלישי (ירושה על פי צוואה) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), כך:
עיקרי סעיפי החוק לפרק וסימן זה קובעים בענייננו בתמצית כך:
- סעיף 26 לחוק קובע, כי על אדם להיות כשיר משפטית ע"מ שיוכל לערוך צוואה, ועל כן קטין או פסול דין או אדם שבשעת החתימה על הצוואה לא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה אינם יכולים "לעשות צוואה".
- סעיף 30 לחוק ובעיקר סעיף קטן (א) קובע, כי: הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.
- וסעיפים אחרים ונוספים חשובים, כגון 34 ו- 38 העומדים בעיקר על העקרונות, כי על הוראות הצוואה להיות מוגבלת לפעולות חוקיות ומוסריות וכן ברות ביצוע, אחרת יבוטלו.
מאחר והשכל הישר יכול ללמד על העילות: אונס, איום, תחבולה ותרמית, שתי העילות האחרות והמרכזיות שעולות בבית המשפט ועליהן אפרט, הינן היכולת "להבחין בטיבה של צוואה" ו"השפעה בלתי הוגנת".
בטרם נעבור למבחנים שנקבעו בהלכות המרכזיות בבית משפט העליון לעניינים שמיניתי לעיל, חשוב להכניס הכל לפרופורציות וכן לתוך קונטקסט נכון.
מאחר וברוב המקרים מדובר בעניינים משפחתיים, קביעת הגבולות שבין השפעה לגיטימית ולהשפעה בלתי הוגנת של נהנה מצוואה על המצווה אינה פשוטה או קלה. הרי אנחנו משפיעים על האנשים הקרובים ביותר אלינו כל הזמן ואבוי אם לא היה כך. כך אב משפיע על חיי בנו, עניין שמתהפך עם הזמן וכך אחות על אחיה וההיפך ועוד.
הסיבה ששתי העילות שמיניתי הן שתי העילות המרכזיות בניסיון לבטל או ליתן תוקף לצוואה, היא, כי כאשר שתיהן מתחברות להן יחד, הרי שאז נוצר לנו מתכון מסוכן שמביא אדם לצוות לא כפי שהיה רוצה ובמילותיו של בית המשפט העליון: "רצונו האמיתי והחופשי של המצווה" (בין היתר, הלכת "יונה נגד אדלמן").
לצורך כך אבקש לתת מספר דוגמאות שיבהירו את העניין, אף אם בצורה סכמתית ופשטנית:
בן אומר לאביו: "אבא, יש לך 3 ילדים. שניים מהם נטשו אותך ואני היחיד שמטפל בך ובכל עניינך. אתה יודע שאם אתה לא עורך צוואה, הם מקבלים את אותו החלק כמוני? מקובל עלייך?". האם לדעתכם יעלה אירוע זה לכדי השפעה בלתי הוגנת? בסבירות גבוהה מאוד, לא!
דוגמה נוספת:
בן אומר לאביו: "אבא, אם לא תצווה לי את כל רכושך אתה יכול לשכוח ממני ומהנכדים שלך, שמעת אותי?". האם עכשיו יעלה לכדי השפעה בלתי הוגנת? על פניו העניין לא ירשים את בית המשפט, מכיוון שאם בנו של אותו השופט היה בא אליו ואומר לו את זה, סביר שאותו שופט היה מראה לו עד כמה נחת זרועו חזקה, וכך כנראה כל אדם אחר שאינו נתון להשפעה בלתי הוגנת.
ועכשיו אפשר לדבר על הלכות בית המשפט העליון שקבעו בעצם, מה הם המבחנים לקבוע, כי נהנה יכול היה והצליח להשפיע על המצווה בצורה בלתי הוגנת.
ההלכות החשובות מבית המשפט העליון לעניין השפעה בלתי הוגנת
בהלכת "מרום" נקבעו 4 מבחנים. הראשון בוחן את עצמאותו של המצווה, השני את תלותו של המצווה בנהנה, השלישי בוחן האם המצווה מנותק מסביבתו והרביעי את נסיבות עריכת הצוואה.
בהלכת "גודמן" נקבעו 4 מבחנים, חלקם דומים וחלקם שונים ונוספים. הראשון שיש לבחון ע"פ הלכה זו הוא, האם המצווה היה נתון להשפעה בלתי הוגנת, השני, האם לנהנה הייתה בכלל אפשרות להשפיע על המצווה, השלישי, האם היו לנהנה את האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת והמבחן הרביעי, האם הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.
ועכשיו חזרה לדוגמאות שהעליתי, רק שלא מדובר במצווה שהוא שופט או הורה או אדם שנמצא בשיא כוחו, אלא בהורה חולה, מרותק לביתו ואולי אף למיטתו, אינו בקשר עם הסביבה ותלוי באותו נהנה. במקרה כזה, פתאום אפילו הדוגמה המרוככת הראשונה הופכת להיות בעייתית. אולי האב בכל מקרה היה רוצה לחלק את רכושו בין שלושת ילדיו, אף אם שניים מהם לא בקשר עימו? אך עצם המחשבה שהבן שמטפל בו עלול לכעוס עליו ואולי אף לנטוש אותו, מביאה אותו לערוך צוואה שהיא אינה "רצונו החופשי והאמיתי".
הסיבה המרכזית לקשר הכמעט בלתי ניתן להתרה שבין מצבו הרפואי של המצווה ולבין השפעה בלתי הוגנת, היא שלא חייבים להוכיח אי כשרות משפטית מלאה, אלא שלפעמים מספיק להוכיח על חולשה או תשישות רפואית שבעצם מהווה מצע נוח להשפעה בלתי הוגנת. היחס ביניהם עובד ביחס הפוך. ככל שהניסיון להשפיע בצורה בלתי הוגנת על המצווה קיצונית יותר, כך מצבו הרפואי של המצווה יכול להיות חמור פחות, וההיפך, ככל שמצבו הרפואי של המצווה קשה יותר, כך יש צורך בפעולות פחות קיצוניות של השפעה בלתי הוגנת.
התנגדות בשל צוואה שאינה כשרה
לעניין זה אציע להפנותכם למאמרי "מהי צוואה כשרה", שם אני מרחיב כנדרש, וכאן אציין באופן כללי את העיקר בכדי להשלים עילה נפוצה נוספת להתנגדות לצוואה.
צוואה כשרה היא צוואה שנערכה באחת מארבעת האופנים הבאים:
- צוואה בפני עדים, שהיא השכיחה ביותר.
- צוואה בפני רשות, לרבות שופט, רשם, חבר בית דין דתי או נוטריון, השכיחה פחות.
- צוואה בכתב, השכיחה פחות מאלו שנמנו לעיל.
- צוואה שבעל -פה ובלבד שנאמרה בזיקה למצב של "שכיב מרע", השכיחה פחות מכולן.
המפורט לעיל קובע את מרכיבי היסוד שאותם בית המשפט אינו יכול "לרפא". לדוגמה, ככל והמצווה שמבקש לערוך צוואה שבכתב (הכוונה לכתב ידו ממש) ואת התאריך או אפילו תיקון אות או מילה אחת, צפויה צוואה זו להתבטל.
האם כל אדם יכול להתנגד לצוואה?
סעיף 67 לחוק הירושה קובע כך: "הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים ויקבע זמן מתאים שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות; כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו."
את שלושת המילים "כל המעונין בדבר" פירש בית המשפט כך: "…למי שעשוי ליהנות באופן ממשי מעיזבון המנוח… מעוניין בדבר הינו בעל זכות ישירה או עקיפה או בעל ציפיה להנאה מהעיזבון… ויודגש כי מדובר רק במי שיש לו אינטרס ממוני אובייקטיבי עכשווי בעיזבון…".
כלומר וככלל, ככל ותוצאת ביטול הצוואה המונחת על שולחנו של בית המשפט אינה יוצרת זכויות למתנגד, התנגדותו עשויה להידחות, והשימוש במילה הזהירה "עשויה" אינו בכדי, שכן בנסיבות מסוימות רואה בית המשפט לענייני משפחה במתנגד כשלוח ציבור, וודאי אם סיבת ההתנגדות "זועקת לשמיים" ואין מי שיתנגד בשם היורשים ע"פ הדין או צוואה אחרת. את הפרקטיקה הזו רואים בעיקר באמצעות כניסתם להליכים של באי-כוח היועמ"ש באפוטרופוס הכללי, שהם כמובן אינם יכולים ליהנות מעיזבון המצווה, אלא בסדר עדיפות אחרון כאשר אין יורשים אף לא במעגל האחרון (לעניין זה אזמין אתכם לקרוא את מאמרי "צוואות וירושות" לשם השלמת התמונה).
ככל ואתם מרגישים שנעשה לכם עוול, הדירו אתכם מצוואת יקירכם או נפגעתם מצוואתו של אדם הקרוב אליכם ומדובר באחת מעילות ההתנגדות שפרטתי, עליכם לעשות מעשה ולהתנגד לאותה צוואה, ולא רק בשבילכם, אלא גם בשביל המצווה.
שלכם, בנימין (בוני)
מזר – עורכי דין למשפחה וירושה
