אפתח ואדגיש, כי המושג גירושין הוא מושג הלכתי הקשור בטבורו לדין האישי, ואינו קשור להליכים אחרים הקשורים בפירוד בני זוג, לרבות, חלוקת זמני השהות הילדים עם הוריהם, חלוקת החובה למזונות ילדים או חלוקת רכוש.
הדין האישי נקבע ע"פ 4 מאפיינים. מגדר, דת, מרכז חיים ומעמד האישי (רווק/ה, נשוי/אה, ידוע/ה בציבור, אלמן/ה). רק לשם הדוגמה, גבר יהודי נשוי החי בישראל חב במזונות אשתו.
אכן, השתרש המושג "גירושין" כמושג שמכיל בתוכו את רעיון כלל ההיפרדות, אך בפירוש הוא אינו כזה, וזאת אף למרות השימוש בו ע"י עורכי דין ואף באמצעות הסכמי פירוד המקבלים את הכותרת "הסכם גירושין".
בדרך המלך, יפנו הצדדים שנישאו זה לזו כדת משה וישראל להליכי פירוד בבית משפט לענייני משפחה לצורך הכרעות שיפוטיות בענייני חלוקת שהות הילדים עם הוריהם, חלוקת החובה למזונות ילדים וחלוקת הרכוש ואם ירצו באותה העת להתגרש, יאלצו לפנות לבית הדין הרבני לשם גירושין או בשמו הנוסף "גט כריתות".
יוצא אפוא, כי ניתן לנהל את הסכסוך בין הצדדים ולא להתגרש עד המועד שיתאים למי מהצדדים להגיש בקשה כזו לבית הדין הרבני, לו הסמכות העניינית הבלעדית ליתן גט לצדדים.
זהו גם המסלול שיש בידי זוגות שלא נישאו כדת משה וישראל בכדי לנהל את הליכי הפירוד, אך מטבע הדברים לא יצטרכו לעבור דרך בית הדין הרבני לשם גירושין, כי לא נישאו כך (נכון, יש גם ענייני גט לחומרה לזוגות יהודיים שלא נישאו בבית הדין, עניין שלא אכנס אליו במאמרי זה).
המסלול הנוסף שיש בידי צדדים שנישאו בבית הדין הרבני, המבקשים לנהל את כלל הליכי הפירוד, הינו פניה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין הלכתית ולה לכרוך כדין את שאר הסכסוך, לרבות ענייני שהות, מזונות ילדים ורכוש (לענייני מזונות חילוקי דעות בין בית המשפט העליון לבית הדין הרבני והכל במאמרי "הסמכות לדון במזונות ילדים").
העיקרון של שלושת ה"כ" הוא: כריכה, כשרה, כדין. כלומר, סמכותו של בית הדין הרבני לדון בכל חלקי הסכסוך הוא רק במידה והוגשה תביעת גירושין הלכתית.
בענייני שהות ומזונות, התהליך בבית הדין הרבני די זהה לתהליך בבית משפט לענייני משפחה, לרבות השימוש במומחי רווחה לצורכי הכרעה בעניין שהות הילדים עם הוריהם- עובד/ת סוציאלי/ת לדין, אפוטרופוס לדין, מתאם הורי, הדרכה הורית וכיוצ"ב, הכול ע"מ לקדם את רעיון העל, כי על הילדים לקיים קשר טוב עם שני הוריהם, וכן לצורכי הכרעה בענייני מזונות ילדים, עניין היושב בעיקר על שני קריטריונים: זמני חלוקת השהות של הילדים עם הוריהם ופערי שכר.
גירושין ע"פ ההלכה
במידה ולא הסכימו הצדדים לגירושין בהסכמה, יאלץ לפחות אחד מהם לתבוע גירושין בבית הדין הרבני. כמו לכל כתב תביעה, גם בעניין זה יש לצקת תוכן הלכתי (טענות ועילות), מדוע יש לגרש את הצדדים.
אכן עניין זה ברוב המקרים מסתכם במתן פסק דין לגירושין גם אם הטעם הוא, כי פשוט נמאס לבני הזוג אחד מן השנייה, אך הדרך יכולה להיות פשוטה יותר, זאת ככל ואחד מהצדדים יבסס טענותיו ע"פ ההלכה.
זאת ועוד, לעילות הגירושין השפעה ניכרת על ענייני כתובה, עיתוי התשלום בגינה ככל וייפסק שיש לפדותה וכן "המוטיבציה" שיש לבית הדין לפסוק באשר לעיתוי התשלום. ביסוס נכון של העילות יכול להביא את בית הדין למתן פסק דין מהיר וללא ביסוס נכון להביאו למשיכת ההליך לזמן לא קצר.
עילות הגירושין הן רבות, אך ברובן תלויות בעמידה בחובות הצדדים ע"פ הכתובה (אישה או גבר "מורד/ת", עניין שארחיב בהמשך המאמר). אם לתמצת את החובות, על הבעל והאישה לקיים מערכת יחסים זוגית כולל יחסי אישות, על הבעל לפרנס ולזון את אשתו, על הצדדים לשמור נאמנות האחד כלפי השנייה ובמקרים של זוגות השומרים מצוות אף מקפידים בעניין הלכות "עבירה על דת משה" ו/או "עבירה על הדת היהודית", שניהם מכוונים לכך שלאישה חל איסור להכשיל את בעלה בענייני אכילת מזונות לא כשרים וכן עניינים נוספים שלאוזן החילונית ישמעו לא פחות ממוזרים.
עניינים נוספים שיכולים להוות עילות לגירושין הם "מקח טעות", "מאיס עלי", אלימות בתוך המשפחה ועוד, עליהם אבקש שלא להתעכב במאמרי זה.
חלוקת רכוש בבית הדין הרבני
בית הדין הרבני מחויב לחוק יחסי ממון, ועל כן מחויב לפעול באותה הדרך כפי שנוהג בית המשפט לענייני משפחה, לרבות מינוי מומחה כלכלי (רואה חשבון- אקטואר) לצורך חלוקת הרכוש או בפי ערכאות משפטיות: איזון משאבים בין בני זוג.
יחד עם זאת, יש להעיר, כי ככל ויסכימו הצדדים ליתן בידי בית הדין את הסמכות לדון בעניינם ע"פ דין תורה, כך יעשה. דין תורה בהקשר זה קובע, כי כלל נכסי הצדדים, לרבות נכסיה הסוציאליים של האישה מוקנים לבעל, עניין שמתכתב עם ההלכה, כי מחויבותו של הבעל לזון את אשתו בכל מצב וכן מחויבותו ליתן בידה את תוספת כתובתה ביום שיבקש לגרשה ("להוציאה" כדברי חז"ל).
היה זה רבי שמעון בן שטח הנמנה על חז"ל (כ- 140 שנה לפנה"ס) שקבע באופן תקדימי שמצד אחד כסף הכתובה נשאר בידי הבעל לשימושו ומן הצד השני שנכסי הבעל משועבדים לכתובת אשתו. היה זה הרמב"ם ששכלל ותיקף תפיסה זו כ- 1,200 שנה לאחריו עם המשפט האלמותי "כתובה לאישה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".
תביעת כתובה
כאן המקום לסלק אגדות אורבניות סביב ענייניה של הכתובה.
ראשית נדגיש, כי באותם ימים (140 לפנה"ס) ראה רבי שמעון בן שטח את המצוקה אליה מגיעות נשים ואימהות עם גירושן ע"י בעליהם. מדובר בתקופה שבה האישה הייתה מנהלת את משק הבית ולא יוצאת לעבודה, כך לא צברה "נכסי קריירה" (עבודה מסודרת ומניבה), עימם יכולה הייתה לצאת לחיים עצמאיים עם ביטחון כלכלי.
בן שטח מתוך רגישות והבנה עמוקה למצב הבלתי נסבל (ואני מניח שעל שולחנו היו עוד כמה שיקולים הלכתיים) קבע, כי ביום נישואיהם, יחתום הבעל על שטר חוב (שטר חוב לכל דבר!). באותו שטר חוב מתחייב הבעל בקיום 10 הלכות ובתמורה ככל ועמדה בהן ובכוונת הבעל לגרשה, תהיה האישה זכאית לסכום הכסף שנקבע באותו שטר חוב. לימים עניין זה שוכלל והתווספה לה "תוספת הכתובה" ובה נהגו בעלים להוסיף סכומי כסף נוספים כעירבון ביום בו יבקשו לגרש את נשותיהם.
כאמור בכותרת הקודמת, בית הדין הרבני בישראל מחויב לחוק יחסי ממון, כך ברוב המקרים מתייתרת הכתובה.
בעצם, לתביעה ומימוש הכתובה שני שלבים. בשלב הראשון (המהותי) יכריע בית הדין אם מגיעה לאישה כתובתה, כלומר האם עמדה היא בכל הציפיות ממנה והיא אינה "אישה מורדת" או האם הבעל עמד בהתחייבויותיו ע"פ הכתובה, ובשלב השני (טכני) יכריע אם מגיע לאישה תשלום הכתובה.
כאן המקום לציין עניין נוסף וחשוב. מדינת ישראל הייתה זו שקבעה לבית הדין הרבני בישראל כי ההכרעה בדבר חלוקת רכוש בין צדדים הנפרדים באמצעותו תהא לפי חוק יחסי ממון ולא לפי הדין ההלכתי. במקרים אלו מקבל בית הדין את ההכרעה משתי סיבות, הראשונה, כי בית הדין הרבני הוא מוסד ממוסדות המדינה (רשות מבצעת) וחלה עליו חובה להתיישר לחוק המדינה והשנייה, כי הוא יכול "לפטור" עצמו באמצעות הלכה רבת שנים שנולדה בגלות: "דינא דמלכותא דינא", כלומר חוק המקום גובר על ההלכה.
יוצא אפוא, כי ככל ועברה האישה את השלב הראשון ומגיע לה כתובתה, יפנה בית הדין לבדוק מהו השווי הכספי של התחייבות הבעל בכתובה והאם אותו ערך כספי גבוה או נמוך ממה שמגיע לאישה באמצעות חוק יחסי ממון. לכך יש עיקרון מאוד חשוב, כי האישה אינה יכולה ליהנות מכפל זכויות.
לשם ההבהרה הדוגמה הבאה: במסגרת חלוקת הרכוש בין צדדים המתגרשים, הגיש האקטואר שהתמנה בתיק חוות דעת הקובעת, כי לצדדים נכסים בשווי של 500,000 ₪. כלומר, לכל צד מגיע 250,000 ₪. באותו מקרה, התחייב הבעל בכתובה ובתוספת הכתובה לסכום של 200,000 ₪. לאור דוגמה זו, לא תוכל האישה ליהנות מהתחייבות הבעל ע"פ הכתובה, שכן חוק יחסי ממון מכניס לכיסה שווי כספי הגבוה משווי הכתובה. לעומת זאת, ככל והשווי הכספי של הכתובה הוא 300,000 ₪, ככלל יפסוק בית הדין 50,000 נוספים על החלוקה על פי חוק יחסי ממון לטובת האישה.
מחצה ומחצה ולא באמצעות ס' 8(2) לחוק יחסי ממון
במסגרת חוק יחסי ממון אשר מקדש את השיתוף והחלוקה השווה, מספק החוק אף דרך שלא לחלק באופן "שווה" את הנכסים שצברו הצדדים יחד מהלך חייהם המשותפים, זאת מטעמי צדק.
כלומר, במידה והצד הכלכלי החלש יוצא לחייו ללא בן זוג וללא נכסי קריירה (זכויות סוציאליות כגון גמל ופנסיה, משלח יד או תואר אקדמי) ועליו/ה להשלים פער גדול ומשמעותי, יכול בית המשפט (ובעיקרון גם בית הדין אם היה רוצה) לחלק את סך נכסי הקריירה בין בני הזוג באופן לא שווה.
לדוגמה, הבעל צבר 950,000 ₪ לפנסיה ואילו האישה 50,000 ₪ בלבד. האקטואר יכנס את שני הסכומים ויחלק לשניים. כלומר, 500,000 ₪ לכל צד והבעל יאלץ להעביר לאישה 450,000 ₪ לצורך האיזון. במקרים כאלה רשאית הערכאה המשפטית לחלק באופן לא שווה לצורך רעיון "איזון שוויוני". בעצם שוויון בין שונים או סוג של הפליה מתקנת לטובת הצד החלש. כלומר, יכולה הערכאה השיפוטית לחלק כך שבידי הצד "החלש" יישארו 600,000 ₪ ובידי הצד החזק רק 400,000 ₪ או בכל חלוקה אחרת שיבחר. עניין זה אף מתכתב עם סעיף הסל של חוק בתי משפט לענייני משפחה המורה על חתירה לעשיית צדק.
את הפרקטיקה הזו לא תמצאו בבית הדין. לגישתו, עשה בית הדין הרבני דרך ארוכה ומבחינתו אף ארוכה מידי או לכל הפחות מספקת כש"קיבל" על עצמו את החובה לפעול לפי חוק יחסי ממון ולא ע"פ הדין ההלכתי.
תביעת מזונות אישה
תביעת מזונות אישה אינה מוגבלת להגשה או לדיון אך ורק בבית הדין הרבני, שכן תביעות כאלה אף מוגשות בבית משפט לענייני משפחה. בשתי הערכאות מדובר על החלת הדין האישי.
הדין האישי כאמור, נקבע ע"פ 4 מאפיינים. מגדר, דת, מרכז חיים ומעמד האישי. עניין זה מובא באופן הברור ביותר באמצעות חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)-1959 שם קובע סעיף 2. (א) כך: "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו…".
הסעיף נוקט בלשון "אדם", "בן זוגו" ו- "החל עליו", כפי שהוא נוקט באופן כללי בכל לשון חוק. כך ניתן להבין שבעצם אין הוא נוקט בכל לשון של מגדר (אחרת היינו מבינים שנכון הדבר גם אם מדובר בזוג גברים מאותו מגדר…).
יחד עם זאת, מוסיף סעיף החוק כך: "לפי הדין האישי החל עליו…", לאמור כי ע"מ שנוכל לדעת האם הוא חב במזונות בן או בת זוגו, עלינו לברר את מעמדו האישי. הדוגמה שנתתי בתחילת המאמר הייתה כך: "גבר נשוי ישראלי ויהודי חב במזונות אשתו". יוצא אפוא, כי אישה נשואה, ישראלית ויהודייה אינה חבה במזונות בעלה.
דין אישי זה מחייב אף את בית המשפט לענייני משפחה ולא רק את בית הדין הרבני, ועל כן הולך בית המשפט לענייני משפחה אחר הלכות הדת היהודית.
תביעת מזונות אישה תלויה במספר עקרונות יסוד נוספים: (1) האם האישה עובדת ומשתכרת שכר ראוי (בחיי ראיתי פסיקת מזונות אישה בבית הדין הרבני בסך 80,000 ₪ לחודש אז תשכחו מקביעת פרמטר בעניין זה), (2) כי אכן מגיע לה ע"פ ההלכה ונשללו הלכות "אישה מורדת".
תשומת לב מיוחדת לנכתב מעל הפסקה שלעיל, כי על האישה להיות נשואה, שכן בעל אינו חב במזונות גרושתו!
צו למדור ספציפי
צו זה מתבקש ברוב המקרים בבית הדין הרבני, אך גם ניתן כחליפה אחרת, לטעון כטענת הגנה בתביעת הבעל לפירוק שיתוף ו/או סילוק יד מבית מגורי הצדדים בבית משפט לענייני משפחה.
הסיבה שכותרת זו (צו למדור ספציפי) מגיעה מיד לאחר הכותרת "מזונות אישה" היא בעצם, כי ברוב המקרים יתבעו שני עניינים אלו בד בבד ולעיתים אני פוטר את עצמי ואת הלקוחה בתביעה נוספת ומגיש בקשה זו באמצעות סעד דחוף כחלק מתביעת מזונות אישה.
באמצעות תביעה זו מבקשת האישה מבית הדין צו לטובת המשך המגורים בבית מגורי הצדדים, כחלק מתפיסת העולם ההלכתית, כי כחלק מחובתו של הבעל הפרוד להמשיך ולזון את אשתו. המסגרת תביעה או בקשה זו על האישה להוכיח שמצבה הכלכלי הוא לכל הפחות של חוסר יכולת לכלכל את עצמה והילדים וחשש שתיזרק עימם לרחוב .
בראי, כי הרכוש עדיין לא התחלק ובידה של האישה שנמצאת בחולשה כלכלית, אין כסף לכלכל עצמה ולדאוג לילדיה, צו למדור ספציפי יסייע בידה לשרוד תקופת ביניים זו.
אבקש תשומת לב מיוחדת לעיקרון שנקבע, כי אכן מדובר ב- (1) אישה, (2) שאינה מסוגלת לכלכל עצמה, וכי כל עוד היא איננה עומדת בהגדרות אלו, קבלת צו למדור ספציפי יהיה בספק גדול ופסיקת מזונות אישה בספק גדול אף יותר.
אבקש להבהיר, כי בשום מקרה אין ללמוד מהכתוב לעיל, כי הכוונה היא לכלל הנשים או חלילה לתפיסת עולמי בעניין.
תביעת אישה מורדת
אבקש את עניין שבכותרת לעיל לסכם בקצרה מכמה סיבות. הראשונה, כי בימינו המשקל של תוצאות תביעה מסוג זה בעלות השפעה קטנה מאוד בהליכי גירושין, אף בהיבט ההלכתי. שנית, כי ניתן להתעמק בנושא מאוד ולהאריך שלא לצורך, ושלישית כי לאורך מאמר זה די נכתב כל מה שחשוב לקורא/ת שאינו עורך דין לדעת.
בתביעת אישה מורדת מדובר בעילות הלכתיות מוגדרות הדורשות כמובן ברור (וכפי שבית הדין הרבני מגדיר כ"אמתלא מבוררת") ומסתכמות בבחינה הלכה למעשה של חובותיה של האישה ע"פ כתובתה. בתביעה שכזו מבקש הבעל לטעון כי לא מגיע לאישה ליהנות מכתובתה או מזונותיה. כאמור, נוכח העובדה, כי נשים היום ממש לא צריכות תמיכת בעליהן (אף לא במגזר החרדי, שם הן הצד הכלכלי החזק), כן כי הן ברוב המקרים הנשים עצמאיות כלכלית וכן כי הן צוברות נכסים מהלך החיים המשותפים, אנו רואים הליך זה ברוב המקרים כהליך שנועד להוות מנוף לחץ או סרבול ההליכים כשצד אחד צריך לקדם עניינים אחרים הקשורים בפירוד בני הזוג, ותו לא.
תביעת חלוקת חובת ההורים למזונות ילדים בבית הדין הרבני
לעניין זה אפנה את תשומת ליבכם לשני עניינים חשובים, ולא אחזור על חלקים חשובים מאוד ממאמרי "חלוקת החובה למזונות ילדים" ובטח שלא אצלול לעניין, אחרת לא נתמקד בעניינים הייחודיים לבית הדין הרבני.
העניין הראשון הוא, כי בעוד שבית המשפט לענייני משפחה מסוגל להוציא תחת ידו פסק דין למזונות הילדים כנגד האם ולא האב, בית הדין הרבני פשוט אינו מסוגל לעשות כן, שכן הלכתית אין אופציה כזו, כפי שאין אופציה הלכתית להשית על אם לשלם מזונות בן זוג עבור בעלה.
העניין השני קשור בהלכות דתיות הנטועות באופן עמוק בבית הדין.
בעוד שבבית משפט לענייני משפחה החובה לתשלום מזונות תלויה בשני עקרונות על: (1) חלוקת זמני שהות ו- (2) פערי שכר (ראה בע"מ 919/15), בבית הדין הרבני שיקולים הלכתיים שיכולים ממש לרסק עקרונות אלו.
כאן המקום להבהיר, כי הסנקציה השכיחה ביותר ובעצם הכמעט יחידה בבית משפט לענייני משפחה למניעת העברת תשלום מזונות ילדים מהורה אחד לשני, קשורה במושג "ניכור הורי". כלומר, ככל ואחד מההורים, זה הזכאי לקבל מן ההורה השני את תשלום מזונות הילדים, עושה פעולות של חבלה בקשר של הילדים עם ההורה האחר, מטיל עליו בית המשפט סנקציה כספית ובאופן שכיח אף באמצעות תשלום המזונות.
בבית הדין הרבני הפרקטיקה הזו קיימת, אך לא רק. ככל והתרשם בית הדין הרבני, כי סירוב הקשר מגיע ישירות מהילד וללא כל חבלה מצד אחד ההורים, יכול הוא להכיל על הילד/ה הלכות נוספות כגון ילד/ה העונה להגדרה "דין מרדן" ולקבוע, כי לא זו בלבד שהוא ייפגע בתשלום מזונות הילדים שאמור להגיע לרווחתם באמצעות האם, אלא אף לא לדון כלל בעניין המזונות.
מדובר באירוע שלעניות דעתי אין לו אח ורע מחוץ לבית הדין הרבני- לא בישראל ולא באף מדינה מערבית ומתקדמת, ואולי אף לא במדינות עולם שלישי!
בבג"צ שהגשתי בשם אחת מלקוחותיי, הליך שלא הבשיל למתן צו כנגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים, קבע בית הדין הרבני האזורי, כי מסורבות הקשר עולה לכדי "בת מרדנית", זאת למרות 4 חוות דעת שונות מ- 4 מומחים שונים (עו"ס לסדרי דין, אפוטרופוס לדין, מטפלת אישית ועו"ס רווחה) כי האב נהג בבת באלימות ופגיעה מינית, לא פחות. למחדל הנורא הזה הוסיף בית הדין הרבני מחדל נוסף, כך החיל על הבנות הלכה של חז"ל שמופנית הייתה לבנים בלבד. הלכה זו ביקשה לעודד בנים לכבד את אביהם, אשר חב בלימוד בנו תורה ומצוות, אותה הלכה שבכלל אוסרת על בנות ללמוד תורה!
יש לציין, כי ע"פ בית המשפט העליון, נעדר בית הדין הרבני כל סמכות בפסיקת דמי מזונות (ראו "הלכת שרגאי"), אלא אם שני ההורים הסכימו ליתן בידי בית הדין הסמכות להכריע. בפועל, נכון להיום, מכריע בית הדין הרבני בענייני חלוקת החובה למזונות ילדים, אף ללא הסכמת הצד שנתבע, וכל שנותר לצד שנתבע בבית הדין הרבני הוא להגיש עתירה לבג"צ ולהעביר התביעה לבית משפט לענייני משפחה.
לעניות דעתי, חוסר האמון של בית המשפט העליון בבית הדין הרבני בכל הקשור להכרעות בענייני מזונות ילדים נובע מעניינים אלו, והוא גם הסיבה להתעקשותו שאין ליתן בידי בית הדין הרבני סמכות בעניין מזונות ילדים, אף ללא קשר להלכת שרגאי.
תביעת חלוקת שהות הילדים עם הוריהם בבית הדין הרבני
למעט העניינים שהעליתי בכותרת הקודמת, קשה בעניין זה להצביע על ההבדלים בין הערכאות השונות, שכן בעניין זה בית הדין הרבני פונה לאותם מומחים (עו"ס לסדרי דין, אפוטרופוס לדין, מתאמים הוריים והדרכה הורית וכיוצ"ב) לצורך הכרעה בענייני שהות. מניסיוני הרב בבית הדין, הנחת היסוד בבית הדין, כי ככלל על הילדים לשהות עם הוריהם באופן שווה, אלא אם מדובר בקושי של הורי או אי מסוגלותו או קטני קטינים הדורשים את חלב אימם. גם כאן אבקש להפנותכם למאמרי "חלוקת שהות הילדים עם הוריהם" ולא אפרט מידי ע"מ שלא לפגוע במטרת המאמר.
לסיכום
בית הדין הרבני מקבל את סמכותו לדון בכלל ענייני הפירוד, זאת אך ורק לאחר שהצד התובע כרך באופן כשר וכדין את תביעותיו לתביעת גירושין ע"פ ההלכה.
יש להדגיש, כי ככל וצד אחד בחר לתבוע בבית הדין הרבני תביעת גירושין וכרך אליה רק עניין אחד, למשל את חלוקת הרכוש, יכול הצד השני לתבוע עניינים אחרים כגון חלוקת השהות ומזונות ילדים בבית משפט לענייני משפחה ולהיפך. ככל וצד אחד תבע בבית משפט לענייני משפחה את ענייני מזונות הילדים, יכול הצד השני לתבוע את ענייני חלוקת השהות של הילדים עם הורים, ושוב, כל עוד תבע גירושין וכרך לכך כדין את תביעת חלוקת השהות.
לשימוש בערכאות השונות חשיבות עליונה בניהול תיק הקשור בהליכי פירוד בין בני זוג שנישאו כדת משה וישראל. מדובר בכלי שחמט, לא פחות, שכן בכוח ניהול עניינים מסוימים בבית הדין ועניינים אחרים בבית משפט לענייני משפחה לשנות לא מעט מההכרעות הקשורות בחובות ההורים כלפי ילדיהם.
וכמו שאני אומר תמיד, אבל תמיד, מצבכם יהיה יותר טוב באמצעות גישור אצל עורך דין מאשר בכל ערכאה שיפוטית אחרת!
שלכם, בנימין (בוני)
מזר – עורכי דין למשפחה וירושה
