אפתח ואדגיש, כי ברירת המחדל מבחינת המשפט הישראלי היא, כי בני זוג שותפים בכלל נכסיהם וכספיהם מיום נישואיהם או היום שבו ניתן להגדירם כידועים בציבור ועד ליום הקרע הזוגי, כך פירוק השיתוף ביניהם יעשה ככלל באמצעות חלוקה שווה.
על כן, וככל והנכם רואים לנכון, לתכנן את רכושכם, כך שהשיתוף יוגבל באופן מלא או חלקי, עליכם להיערך לכך מראש ובאמצעות הסכם מתאים ולכך ביתר פירוט במאמריי "הסכם ממון והסכם לחיים משותפים" ו"ניהול רכושי בעולם המשפחה".
חוק יחסי ממון
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "החוק" או "חוק יחסי ממון") בתמצית קובע את הדברים הבאים:
- באופן כללי וכברירת מחדל קובע החוק, כי נכסים שנצברו מהלך חייהם המשותפים של בני הזוג שנישאו הם משותפים וכי ביום שייפרדו יתחלקו אותם נכסים באופן שווה. הסייג לכך נמצא בסעיף 8 (2) לחוק שקובע תנאים מסוימים שיכולים להביא לחלוקה בלתי שוויונית באמצעות בית המשפט, ועל כך בפירוט המתבקש בהמשך.
- סעיף 4. לחוק קובע בקצרה, כי כל זכות או חובה ממונית או קניינית שהייתה בבעלותו של אחד הצדדים לפני הנישואין אינו משותף ולכן לא יחולק או יחייב את הצד השני ביום בו ייפרדו.
- ועניין נוסף ואחרון, כי כספים ונכסים שקיבל אחד הצדדים מהלך החיים המשותפים בירושה או במתנה אינם ברי חלוקה (לכך סייגים רבים ומורכבים והסבר מפורט יותר במאמרי "ירושות ומתנות בתקופת השיתוף").
בטרם ניגש לעולמות הידועים בציבור ולחלופה שנקבעה בפסיקה לחוק יחסי ממון, אדגיש, כי הסיבה שחוק יחסי ממון חל על בני זוג שנישאו (כדת משה וישראל או באופן אזרחי) ולא חל על בני זוג הנמצאים בסטטוס של ידועים בציבור, נעוצה בלשון החוק. כך ברוב המוחלט של סעיפי החוק עולה המילה נישואין ובחלקם, לעיתים עם הופעת המילה נישואין ולעיתים בסעיפים שהיא איננה מופיעה, מופיע משולש המילים- בית הדין הרבני, לו ניתנה הסמכות לדון בענייני פירוד אך ורק לבני זוג שנישאו כדת משה וישראל.
אז מה עושים אלו שאינם רוצים או יכולים להינשא?
לכך נאלץ לצלול לחלופה הקיימת במשפט הישראלי, אף אם לא עמוק מידי בכדי שלא לאבד את מטרתו העיקרית של מאמרי זה.
חזקת השיתוף או הלכת השיתוף בין בני זוג הידועים בציבור
החוק בישראל אינו מסדיר את יחסי הממון שבין בני זוג שלא נישאו. לא זו בלבד שהוא אינו מסדיר זאת, הוא אף אינו מסדיר את קביעת המעמד של ידועים בציבור, זאת למעט הופעת המושג בחוק למניעת אלימות במשפחה לעניין הספציפי שלשמו נועד החוק כך: "לרבות הידוע בציבור" וחוק הביטוח הלאומי לצורכי זכויות בביטוח הלאומי וגם שם בזהירות רבה כך: "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו".
על אף העובדה שצמד המילים "ידועים בציבור" אינו מופיע במקורות אחרים, דווקא ממקורות אחרים ניתן ללמוד וליצוק תוכן לעולמות הידועים בציבור אף יותר מהגדרתו במקומות שבהם המושג הופיע.
כך למשל בסעיף 55 לחוק הירושה, שם נכתב כך: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש."
אז איך פותרים את מחדליו של המחוקק הישראלי, כאן ובכל נושא אחר? פונים לבית המשפט ע"מ להשלים את החסר ("לקונה") המשפטית.
בית המשפט העליון השלים משפטית את שני העניינים. הראשון, אלו בני זוג עונים להגדרה של ידועים בציבור, וככל והם עונים על אותה הגדרה, כי חזקת השיתוף תוחל בעניינם כשהעקרונות של חוק יחסי ממון הם נר לרגלי אותה הלכה (הלכה= פסק דין מחייב של בית המשפט העליון).
יוער, כי הקביעה שבני זוג הם ידועים בציבור מספקת להם מעמד הדומה לאלו שנישאו לרבות זכויות סוציאליות רבות במקום שבו לא יכלו לקבל בכל דרך אחרת. הבעיה בזמנו נבעה לא בשל העובדה שבני הזוג לא רצו להיצמד לצפייה החברתית כי יינשאו, אלא כי הם לא יכלו להינשא, בין אם בשל היותם חסרי דת או בין אם היו בני דת שונה או פסולי חיתון (ממזרות, הלכות "כהן" ועוד). והרי הם מכוונים ומבקשים לחיות יחד וברוב המקרים אף להביא יחד לעולם ילדים ולבנות משפחה ככל משפחה אחרת, ועל כן עלה הצורך להסדיר את העניין.
בעצם כך, נוצר מעמד אחר וחדש, אותו אף ניתן אם רוצים, לרשום בתעודת הזהות הישראלית. במקום נשוי/ה, גרוש/ה, אלמנ/ה, אפשר גם "ידוע בציבור".
ומה היא אם כן חזקת השיתוף בקצרה?
חזקת השיתוף היא התחליף לחוק יחסי ממון בעבור ידועים בציבור.
יש להדגיש, כי בית המשפט העליון נדרש היה לעשות תיקון רחב ומקיף, עניין שעודד את המחוקק לחוקק את חוק יחסי ממון. עוד בעניין זה חשוב להדגיש, כי לאור העובדה שהחוק חוקק רק בשנת 1974, על זוגות נשואים עד לשנת 1974 חלה "חזקת או הלכת השיתוף", ואילו אלו שנישאו לאחר מכן, חל חוק יחסי ממון.
מכאן גם ניתן ללמוד, כי חזקת השיתוף משותפת לאלו שנישאו לפני שנת 1974 ולמעמד החוקי שמחליף את מוסד הנישואין: ידועים בציבור. עוד נלמד, כי מטרת ההלכה מבית מדרשו של בית המשפט העליון נועדה לסייע בראשיתה דווקא לזוגות שנישאו, וזאת עוד בטרם התפנה המחוקק הישראלי לעניין החלופה לנישואין: ידועים בציבור.
כך או כך , עקרונות הבסיס שנקבעו בחוק יחסי ממון יחולו על בני הזוג, וכאמור בתחילת המאמר, מיום שכלול הזוגיות ועד ליום סיומה, וככל ולא הוסכם אחרת, ברירת המחדל היא שיתוף וחלוקה שווה בכלל הנכסים והכספים שנצברו לצדדים באותה תקופה, לרבות חובות.
ובואו נסלק כמה אגדות אורבניות
זכויות הצדדים ברכוש המשותף הינן אבסולוטיות ואינן קשורות לא להלכות דתיות, לא לבגידה, לא למזונות ילדים או אישה או כל דבר אחר.
עניין זה אף הגיע לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ לא אחת אלא פעמיים, בפעם הראשונה קראה התקשורת להליך "בג"צ בוגדת" ובפעם השניה "בג"צ בוגדת 2". בשני המקרים הפך בג"צ את החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים וניתק את פעולות הבגידה מחלוקת הרכוש או איזון המשאבים בין בני הזוג.
לצורך השלמת התמונה והבהירות, יש לציין כי סדר הערכאות בבית הדין מתחיל בבית הדין הרבני האזורי, עליו יכול כל צד לערער בזכות על פסק דינו לבית הדין הרבני הגדול. שתי ערכאות בלבד, ולא כמו בהליכים בבית משפט, שם ככלל שלוש ערכאות. ערעור ראשון בזכות וערעור שני ברשות.
בעוד שבתי משפט לענייני משפחה מסלקים מיד את טענות הבגידה מהליכי איזון משאבים בין בני זוג, בתי הדין מבקשים להעניש את הצד הבוגד, גם אם לפעמים בדרך עקיפה תוך שימוש בהלכות דתיות.
בג"צ "בוגדת" קבע כך: "קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון, שהרי הזכויות הסוציאליות הן חלק מפירות ההשתכרות הכוללת אשר נצברו במהלך תקופת עבודתו של בן הזוג. לפיכך, נסיבות המקרה שבפנינו אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים".
מתי לא יחולק רכוש הצדדים באופן שווה?
- הצדדים ערכו וחתמו ותיקפו כדין הסכם ממון או הסכם לחיים משותפים.
- הרכוש יאוזן באופן לא שווה לצורך "צדק סוציאלי", וכך בתנאים קיצוניים ליצור השוואת נכסי קריירה עתידיים.
לדוגמה, צד אחד שיצא לעבוד וללמוד וצבר נכסי קריירה בשווי 800 אלף ₪ משך 25 שנים וצד שני שהוגבל לעבוד בחצאי משרה לצורך ניהול משק הבית וצורכי הילדים וצבר 200 אלף ₪ בלבד. במצב דברים זה, סיפק החוק לבית המשפט את הכלי המשפטי בדמות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ובמקום שיתחלקו באופן שווה וכל אחד יצא ממערכת היחסים עם 500 אלף ₪, יכול בית המשפט לפסוק לטובת הצד החלש חלק גדול יותר.
ההיגיון שבסעיף זה מגיע מהטעם, שלא זו בלבד שהפך לצד הכלכלי החלש כתוצאה מסיוע לצד החזק להפוך לכזה, אלא שביום שיוצאים בני הזוג לחייהם החדשים, ייקח לצד "החלש" זמן רב יותר להשלים נכסי קריירה שוויתר עליהם לטובת הצד החזק.
- מניפולציה על מועד הקרע. כאמור בפתח דבריי, חלוקת הרכוש בין בני זוג תתבצע רק לאחר קביעת תקופת השיתוף. לדוגמה, מיום הנישואין ועד ליום מועד הקרע, שהוא בדר"כ היום שבו הוגשה בקשה לבית המשפט ליישוב סכסוך.
היה ואחד הצדדים הצליח להוכיח, כי יש להקדים או לאחר את מועד הקרע בעקבות טענות משפטיות המתאימות לכך, ניתן בעצם לצמצם או להרחיב את תקופת השיתוף.
- כשצד אחד מוכיח שהצד השני עשה שימוש לרעה בסכומי כסף משמעותיים של הצדדים כגון מימון של בן או בת זוג נוספים או ילדים מחוץ לנישואין או הזוגיות.
לסיכום
כפי שעמדתי על העניין במאמריי הקודמים, לאורך חיינו הבוגרים אנחנו יוצרים לנו שותפים ואני אעז ואומר, כך לשמחת רובנו.
אם לא ערכנו הסכם הקשור בממון לפני או במהלך הנישואין, הרי שכדאי לנו מאוד להיות מספיק הוגנים ולהתחלק בממון שנצבר עם שותפינו או שותפתנו, ולזכור לצד המוחלש כלכלית, כי הפיכתנו לצד חזק היה גם בזכותו/ה.
שלכם, בנימין (בוני)
מזר – עורכי דין למשפחה וירושה
