בטרם אצלול לעניין שבכותרת מאמרי זה, אמליץ להפנותכם לקרוא את מאמרי "ניהול רכושי (Estate Planning) וחשיבותו בעולמות המשפחה", שם תגלו שמאמרי זה הוא חלק אחד מפאזל שלם של תכנון נכון לניהול רכושכם ובוודאי שילמד על החשיבות שיש בהסכמים שנועדו להגביל את השותפות הכלכלית, אותה קבע המשפט הישראלי כברירת מחדל, והכל לצורך שליטה על רכושכם בכל אחד משלבי חייכם.
לשם הבהירות, חשוב שתדעו, כי ללא הפעולות המוצעות כאן ובמאמריי האחרים ("אפוטרופסות וייפוי כוח מתמשך", "צוואות וירושות" וככל ונדרש "הסכם להורות משותפת"), ברירת המחדל מבחינת המשפט הישראלי היא כי בני זוג שותפים בכלל נכסיהם וכספיהם מיום נישואיהם או היום שבו ניתן להגדירם כידועים בציבור ועד ליום הקרע הזוגי, כך פירוק השיתוף ביניהם יעשה ככלל באמצעות חלוקה שווה.
על כן, וככל והנכם רואים לנכון לתכנן את רכושכם, כך שהשיתוף יוגבל באופן מלא או חלקי, עליכם להיערך לכך מראש ובאמצעות הסכם מתאים.
למי שמיד נוטה לחשוב שאלו הם הגברים שרצים להחתים את בנות זוגם בהסכם הקשור בממון, אז שיחשוב שנית. לאחר הליכים והסכמים רבים שבהם הייתי מעורב או שערכתי, גיליתי, כי לא אחת היה זה באינטרס האישה להחריג נכסים לפחות באותה המידה שהיה לגבר ואף במקרים שבהם הגבר היה הצד החזק כביכול, שלא לדבר על הסכמים בין בני אותו המין.
את מה בעצם בא לשרת אותו הסכם הקשור בממון או בשיתופו או בחלוקתו?
בשביל זה תחילה יש להכיר את עקרונות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") שבאופן כללי קובע את הדברים הבאים:
חוק יחסי ממון
- באופן כללי וכברירת מחדל קובע החוק, כי נכסים שנצברו מהלך חייהם המשותפים של בני הזוג שנישאו הם משותפים וכי ביום שייפרדו יתחלקו אותם נכסים באופן שווה. הסייג לכך נמצא בסעיף 8 (2) לחוק שקובע תנאים מסוימים שיכולים להביא לחלוקה בלתי שוויונית באמצעות החלטת בית המשפט.
- סעיף 4 לחוק קובע בקצרה, כי כל זכות או חובה ממונית או קניינית שהייתה בבעלותו של אחד הצדדים לפני הנישואין אינו משותף ולכן לא יחולק או יחייב את הצד השני ביום בו ייפרדו.
- ועניין נוסף, כי כספים ונכסים שקיבל אחד הצדדים מהלך החיים המשותפים בירושה או במתנה אינם ברי חלוקה (לכך סייגים רבים ומורכבים והסבר מפורט יותר במאמרי "ירושות ומתנות בתקופת השיתוף").
בטרם ניגש לעולמות הידועים בציבור ולחלופה שנקבעה בפסיקה לחוק יחסי ממון, אדגיש, כי הסיבה שחוק יחסי ממון חל על בני זוג שנישאו (כדת משה וישראל או באופן אזרחי) ולא חל על בני זוג הנמצאים בסטטוס של ידועים בציבור, נעוצה מלשון החוק. כך ברוב המוחלט של סעיפי החוק עולה המילה נישואין ולעיתים בסעיפים שהיא איננה מופיעה, מופיע משולש המילים- בית הדין הרבני, לו ניתנה הסמכות לדון בענייני פירוד אך ורק לבני זוג שנישאו כדת משה וישראל.
אז מה עושים אלו שאינם רוצים או יכולים להינשא?
לכך נאלץ לצלול לחלופה הקיימת במשפט הישראלי, אף אם לא עמוק מידי בכדי שלא תאבדו את מטרתו העיקרית של מאמרי זה.
חזקת השיתוף או הלכת השיתוף בין בני זוג הידועים בציבור
החוק בישראל אינו מסדיר את יחסי הממון שבין בני זוג שלא נישאו. לא זו בלבד שהוא אינו מסדיר זאת, הוא אף אינו מסדיר את קביעת המעמד של ידועים בציבור, זאת למעט הופעת המושג בחוק למניעת אלימות במשפחה לעניין הספציפי שלשמו נועד החוק כך: "לרבות הידוע בציבור" וחוק הביטוח הלאומי לצורכי זכויות בביטוח הלאומי וגם שם בזהירות רבה כך: "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו".
על אף העובדה שצמד המילים "ידועים בציבור" אינו מופיע במקומות אחרים, דווקא מהם ניתן ללמוד וליצוק תוכן לעולמות הידועים בציבור אף יותר מהגדרתו במקומות שבהם המושג הופיע. כך למשל בסעיף 55 לחוק הירושה, שם נכתב כך: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש."
אז איך פותרים את מחדליו של המחוקק הישראלי, כאן ובכל נושא אחר? פונים לבית המשפט ע"מ להשלים חסר ("לקונה") משפטי.
בית המשפט העליון השלים משפטית את שני העניינים. הראשון, אלו בני זוג עונים להגדרה של ידועים בציבור, וככל והם עונים על אותה הגדרה, כי חזקת השיתוף תוחל בעניינם כשהעקרונות של חוק יחסי ממון הם נר לרגלי אותה הלכה (הלכה= פסק דין מחייב של בית המשפט העליון).
ראשית "בעיית הידועים בציבור" נבעה לא בשל העובדה שבני הזוג לא רצו להיצמד לצפייה החברתית כי יינשאו, אלא כי הם לא יכלו להינשא, בין אם בשל היותם חסרי דת או בין אם היו בני דת שונה או פסולי חיתון (ממזרות, הלכות "כהן" ועוד) וכיוצ"ב. והרי הם מכוונים ומבקשים לחיות יחד וברוב המקרים אף להביא ילדים ולבנות משפחה ככל משפחה אחרת, ועל כן עלה הצורך להסדיר את העניין.
בעצם כך, נוצר מעמד אחר וחדש, אותו אף ניתן אם רוצים, לרשום בתעודת הזהות הישראלית. במקום נשוי/ה, גרוש/ה, אלמנ/ה אפשר גם "ידוע/ה בציבור".
ומה היא אם כן חזקת השיתוף בקצרה?
חזקת השיתוף היא התחליף לחוק יחסי ממון בעבור ידועים בציבור.
יש להדגיש, כי בית המשפט העליון נדרש היה לעשות תיקון רחב ומקיף, עניין שעודד את המחוקק לחוקק את חוק יחסי ממון. עוד בעניין זה חשוב להדגיש, כי לאור העובדה שהחוק חוקק רק בשנת 1973, על זוגות שנישאו לפני חלה "חזקת או הלכת השיתוף", ואילו אלו שנישאו לאחר מכן, חל חוק יחסי ממון.
מכאן גם ניתן ללמוד, כי חזקת השיתוף משותפת לאלו שנישאו לפני שנת 1973 ולמעמד החוקי שמחליף את מוסד הנישואין: ידועים בציבור. עוד נלמד, כי מטרת ההלכה מבית מדרשו של בית המשפט העליון נועדה לסייע בראשיתה דווקא לזוגות שנישאו, וזאת עוד בטרם התפנה המחוקק הישראלי לעניין החלופה לנישואין: ידועים בציבור.
כך או כך , עקרונות הבסיס שנקבעו בחוק יחסי ממון יחולו על בני הזוג, וכאמור בתחילת המאמר, מיום שכלול הזוגיות ועד ליום סיומה, וככל ולא הוסכם אחרת, ברירת המחדל היא שיתוף וחלוקה שווה בכלל הנכסים והכספים שנצברו לצדדים באותה תקופה, לרבות חובות.
אז הנה החלק הראשון שבפאזל המרכיב את התכנון הרכושי שלנו, זה שמופיע בחיינו הבוגרים כבר בראשיתם, והשאלה הבסיסית ביותר לפתחנו: האם וכמה היינו רוצים לשתף ברכוש שנצבר או יצטבר יחד עם האירוע המכונן של חיינו המשותפים עם בן או בת הזוג, ובמילים אחרות, כמה נרצה לשלוט על רכושנו.
הערות ביניים חשובות
ראשית, החוק קובע, כי הסכם ממון בין בני זוג שנישאו חייב לעבור את אישורו של בית המשפט לשם מתן תוקף של פסק דין. בני זוג העתידים להתחתן וברצונם לערוך הסכם ממון עוד בטרם הנישואין, מחויבים לאשר את הסכם הממון לכל הפחות באמצעות עו"ד שהוסמך כנוטריון ואף יכולים אם ברצותם להקפיד יותר, באמצעות בית המשפט.
ידועים בציבור לעומתם, יכולים לערוך הסכם ולחתום עליו ובכך לסיים את תוקפו החוקי.
כששואלים אותי בני זוג המגיעים אלי לשם עריכת הסכם הקשור בממון בתוך המשפחה, אני שולח אותם תמיד לבית המשפט, והמשך המאמר ילמד מדוע.
שנית, בעוד שנישואין משכללים באופן אוטומטי את כוונת השיתוף וכניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, לידועים בציבור קיימת החובה להוכיח, כי הזוגיות אכן עברה ממצב של חברות לחיים משותפים, וזאת ע"ב מבחנים שקבע בית המשפט העליון, שבאמת לא חשוב להתעכב עליהם, שכן אם תחקרו את העניין תגיעו למסקנה שההיגיון הבריא מספק לכך תשובות די ברורות.
ההסכם כך באופן כללי
בטרם אדגיש מספר עקרונות, ואולי החשובים ביותר, חשוב לציין מספר עניינים.
בדיוק כמו "הסכמי גירושין", כך גם הסכמים אחרים בתוך המשפחה, לרבות הסכמים "לחלוקת עיזבון בין יורשים", "הסכם להורות משותפת", כך גם "הסכם ממון" ואף ביתר שאת ב"הסכם לחיים משותפים", חשוב להדגיש, כי הפניה למי שמתמחה בתחום תהיה תחת העקרונות הבאים: הראשון, שמדובר כמובן בעו"ד. השני, כי מדובר בעו"ד שמתמחה בעולמות המשפחה, והשלישי, כי מדובר בעו"ד שאינו עורך הסכמים בלבד, אלא כזה שאת רוב ניסיונו צבר בבתי המשפט, תקף או או הגן על הסכמים ולמד בדרך הקשה, איך מתייחס לעניין בית המשפט בישראלי.
במסגרת עבודתי אני נפגש עם לא מעט הסכמים, בין אם ביקש אחד הצדדים לפרק שיתוף באמצעות אותו הסכם או בין אם צד שביקש לפרק שיתוף שלא באמצעות הסכם אלא באמצעות חוק יחסי ממון או חזקת השיתוף אף נוכח הסכם הקיים בין הצדדים.
הניסיון האישי שלי מלמד, שיותר הסכמים בוטלו מאשר כאלה שניתן לגביהם פסק דין. סטטיסטיקה שמלמדת על איכות עריכת ההסכם וחשוב מכך על איכות הייעוץ המשפטי שקיבלו הצדדים בכדי לשמור על תוקפו של ההסכם לאורח זמן.
וכדי ללמוד על איכותו של הסכם הקשור בממון, דווקא נוח ללכת למקום של הכישלונות שבשכלולו של הסכם הקשור בממון.
איני נכנס לצורתו וסעיפיו המבניים או למסגרתו של ההסכם הקשור בממון, שכן אחרת המאמר עלול להיות מעייף ולא יעיל, אלא אדגיש בתמצית ותחת כותרות מתאימות, כך אעמוד על הבעיות המרכזיות והחשיבות שיש בפירוט ובמונחים המתאימים לשם שכלולו כמעט בכל מצב אפשרי.
מדוע הסכמים הקשורים בממון נכשלים בביצוע תכליתם
הבעיה הראשונה היא מעצם הגדרת היקף אי השיתוף.
בהסכם הקשור בממון יכולים הצדדים לקבוע, כי הם מבקשים שחוק יחסי ממון לא יחול עליהם בשום אופן וצורה. כלומר, אי שיתוף מלא. ושלי שלי שלך שלך. כלומר, כלל הנכסים והכספים, לרבות חובות, יישארו בבעלותו ואחריותו של כל צד. כך במועד הפירוד, כל צד ילך לדרכו עם נכסיו וכספיו וכן חובותיו.
במסגרת הסכם הקשור בממון יכולים הצדדים להסכים לאי שיתוף חלקי. כלומר, להסכים כי כלל הנכסים והכספים שהגיעו הצדדים למערכת היחסים יישארו בבעלותם בעת הפירוד ואילו מאותו רגע יחול עליהם חוק יחסי ממון.
אבל רגע רגע, לא אמרנו שהם ממילא נכסים וכספים שאינם ברי שיתוף לפי חוק יחסי ממון, אז למה להעלות את זה על הכתב? אל דאגה, בכותרת הבאה תינתן לכך התשובה.
על-פי אי שיתוף חלקי, מסכימים הצדדים, כי חוק יחסי ממון יחול בעניינם אך רק על חלק מהנכסים. בין אם על הזכויות הסוציאליות (נכסי קריירה), בין אם על נכסים שרכשו במשותף, בין אם על כספי חשבון הבנק המשותף אם קיים, בין אם על המיטלטלין וכיוצ"ב.
הבעיה השנייה נעוצה בדרך שבה מגדירים את היקף אי השיתוף ביחס לכל נכס.
הסכנה הטמונה באי הצלחה לשכלל סעיף הקובע לאי שיתוף קשורה באופן שבו ההסכם מפרט את כלל מרכיביו של הנכס. הרי שום נכס אינו "עומד במקום" מבחינה כלכלית. נכסים משתבחים עם הזמן. במקרה כזה, אני טוען בבית המשפט שיש לשתף את השבחתו של נכס שלא הוחרגה מחוק יחסי ממון אלא אם העניין הובהר בהסכם ברחל בתך הקטנה.
לשם הבהירות, ביום הנישואין הבית או החברה היו שווים X אך היום שווים X ועוד משהו. על העוד משהו הזה קיימת הלכה (שחייבת להתברר היטב כמובן), שיכולה לקבוע שחזקת השיתוף חלה על אותו חלק ויש "להתחשבן" עליו ביום הפירוד.
זאת ועוד, נכסים יוצרים פירות לאורך זמן. לא ציינתם, כי אי השיתוף יכלול גם את פירות הנכס, הרי שתקום לצד השני עילה לדרוש את שיתופם של הפירות. ואם פירות אלו יצרו נכסים חדשים, הרי שאז תקום לצד השני הזכות לדרוש את שיתופם.
לדוגמה, שוו בנפשכם שצד אחד ביקש להחריג באמצעות הסכם ממון משנת 1992 את החברה שהקים בשנת 1990, ואותה חברה יצרה פירות של נכסים ששווים פי 10 מיום הנישואין (אף פירות שיצרו השבחה), ובמועד הפירוד היה עליו להתחלק עם הצד השני בכל הפירות וההשבחה, רק משום שההסכם לא נוסח כראוי או שכפי שנלמד בכותרות הבאות, בוצעו פעולות או מחדלים שפגעו בהסכם.
הבעיה השלישית נעוצה באי ביצוע ההסכם כלשונו לאורך זמן.
התנהגות הצדדים ונוהג
הבעיה הנפוצה ביותר בעולמות של הסכמי ממון והסכמים לחיים משותפים קשורה בהתנהגות הצדדים.
תחשבו על הסכם בין בעל מזנון למכירת כריכים ולבין ספק הלחמניות שלו. ההסכם קובע, כי על ספק הלחמניות להגיע בכל יום עד השעה 07:30 ולספק 50 לחמניות עגולות, אבל מזה שנה שספק הלמניות מגיע בשעה 09:30 ועוד עוד עם לחניות ארוכות. הרי לא יעלה על הדעת, שבית המשפט יקבל את תביעתו של בעל המזנון לנזק או כל סעד אחר, כי ספק הלחמניות שלו סיפק בזמן אחר מוצר אחר וזאת במשך שנה שלמה וולא כל תרעומת מצד מוכר הכריכים. כלומר, התנהגות הצדדים יצרה בעצם נוהג שאף אחד מהצדדים לא הלין על כך או ביקש לשנות במשך זמן רב.
בענייננו, לא יכול אחד הצדדים באמצעות הסכם ממון לבקש להחריג כספים או נכסים או כי לקבוע שיבוצעו פעולות מסוימות, אך לא לעמוד בהם או להתעקש עם הצד השני לעמוד בהם ולצפות לאכוף אותם בזמן הפירוד שהגיע לאחר שנים. לדוגמה, באחד מההסכמים לחיים משותפים שאני תוקף בבית המשפט בימים אלו, נקבע כי ההסכם יאושר ע"י בית המשפט בשנת עוד כשנולד בשנת 2020, זאת למרות שלא חלה החובה על ידועים בציבור לאשר ההסכם בבית המשפט, משהו שלא בוצע ע"י הצדדים. אבל הסכם הוא הסכם ויש לבצעו. עוד נקבע בהסכם, כי האיש יעביר לאישה 25% מזכויות הדירה אצל הרשם למקרקעין וגם זה לא בוצע. עוד נקבע כי הצדדים יפתחו חשבון משותף וגם זה לא בוצע. בתנאים אלו בית המשפט לא יכול לקחת את ההסכם ברצינות וצריך להפנות את הצדדים לחלוקה ע"פ חזקת השיתוף (כשיהיה פס"ד מבטיח לשתף בתוצאותיו).
כוונת שיתוף ספציפית בנכס/ים
כך קורה בהסכמים לא אחת, ובתוך המשפחה העניין אף חמור וקיצוני יותר. נניח לרגע, שצד אחד הגיע למערכת היחסים עם דירת מגורים (כאן חוק יחסי ממון מגן עליו ממילא) וקובע את מגורי משפחתו באותו דירה. המשפחה לא זו בלבד שחיה באותה דירה 20 שנה, אלא שאף לא רכשו בני הזוג דירה אחרת, כי מה הסיבה לכך? יש "למשפחה" דירה. הסבירות שבית המשפט יקבל את הרעיון של שיתוף ספציפי בנכס תהיה גבוהה והסבירות שתמורתה תתחלק באופן שווה בין הצדדים גבוהה בהתאם, שכן בעל הנכס שיתפו באופן ספציפי עם בת הזוג.
ומה קורה, אם דירת המגורים הייתה להשקעה בלבד ואף צוינה בהסכם ממון כחלק מהנכסים שיש להחריג מחוק יחסי ממון, אך בפועל היה שיתוף בפירותיה למשק הבית המשותף? נוכח האמור בכותרת שלפני זו, הבנתם כבר שיש סיכון לא מבוטל שמדובר בכוונת שיתוף ספציפית.
ומה קורה לאותו נכס שהיה בבעלותו של צד אחד לפני הכניסה למערכת היחסים המשותפת, והצדדים השלימו רכישתו באמצעות תשלום המשכנתא שרבצה עליו? האם יהיה ניתן להפריד בין התשלומים למשק הבית ולבין המשכנתא? לא בטוח בכלל.
שאלות רבות, שרק שילוב נכון של הסכם ממון או הסכם לחיים משותפים הערוך נכון וטוב ותפור בדיוק רב למידות המבקש לעורכו יחד עם הכנת הצד או הצדדים להתנהגותם שבאה אחרי, יוכלו לתת מענה טוב הן בראשית המסע לשיתוף או אי שיתוף והן במהלכו ועד לחלילה אם יבוא למבחן המשפט הישראלי בעת פירוד.
הבעיה הרביעית והאחרונה שבחרתי להעלות במאמרי זה נעוצה בבית המשפט
בראשית הדברים חשוב להכיר, כי בית המשפט לענייני משפחה "נהנה" ממעמד מיוחד, כזה שלא נהנים ממנו אחרים.
יש לדעת, כי בית משפט לענייני משפחה יושב כערכאת שיפוט המקבילה לבית משפט השלום. יחד עם זאת, יכול בית משפט לענייני משפחה להכריע בסוגיות רכוש לצורך חלוקה בין בני זוג בסכומים בלתי מוגבלים (בית משפט שלום המקביל אליו יכול עד לסכום של 2.5 מיליון ₪ בלבד), וכן לעשות שימוש בסעיף ייחודי שיוצר עבורו גמישות שיפוטית שלטעמי גם היא כמעט בלתי מוגבלת:
כך בסעיף 8 (א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 נקבע:
בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק;
ועוד בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, אשר בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה נקבע כך:
לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;
מניסיוני, ולא אסתכן אם אומר, כי מניסיון חבריי לתחום, מדובר בשילוב שני סעיפים שלא זו בלבד ששמים בידי בית משפט לענייני משפחה סמכות ייחודית, אלא שאף שמים בידו סמכות בלתי מוגדרת ורחבה שקשה מאוד לתקוף בערעור בערכאה שמעליו.
סעיף 8 לחוק בתי המשפט מעדיף את הצדק (שעקרונותיו לעולם לא יהיו ברורים עד הסוף) על דיני הראיות ואילו סעיף 8 לחוק יחסי ממון קובע, כי בית המשפט יכול לחלק נכסים מסוימים שלא באופן שווה. מדובר בניסיון להביא את הצד החדש לשוויון כלכלי באמצעות העברת חלקים מהצד החזק אל הצד החלש יותר כלכלית.
והשימוש בסעיפי חוקים שונים אלו הוא ממש עניין שבשגרת בית משפט לענייני משפחה.
עניין זה הוא אחד מהאתגרים הקשים והמורכבים ביותר בעולמות ההסכמים הקשורים בחלוקת או אי חלוקת ממון בין בני זוג מהלך חייהם המשותפים.
הסכם שאינו ברור דיו או שטעה בניסוח הכי קל, יהווה בפני בית המשפט כלי לשם עשיית צדק כפי שאותו שופט רואה לנכון. לא מספיק שצדק הוא עניין שניתן להתווכח עליו, אלא שאנו עלולים למצוא עצמנו נתונים לפרשנותו של המושג "צדק" ע"י שופטים שונים באופן שונה. בראי, כי כל הסכם מתפרש לרעת המנסח (זה שרצה וקידם את הסכם הממון), הדרך לבטל חלקים או את כלל ההסכם הופכת להיות קצרה.
על כן, אופן ניסוחו של הסכם, בהירותו, הקיפו, פרטיו וחשוב לא פחות, משמעותו בחייהם של בני הזוג מהלך חייהם והפעולות היומיומיות הנדרשות, הופך קריטי לשכלולו או קיומו.
זאת ועוד עניינים רבים אחרים שלא יכלו למצוא את דרכם למאמרי זה, יושבים על שולחני בעת עריכת הסכמים הקשורים בממון ואחרים, והכל ע"מ להגשים מטרותיכם ותפירת חליפה המתאימה למידותיכם.
שלכם, בנימין (בוני)
מזר – עורכי דין למשפחה וירושה
