חובת מזונות בעבור הילדים
כבר בפתח הדברים אדגיש, כי בעוד שלכל אדם יש את הזכות והחופש להביא לעולם ילדים, הרי שמרגע שהביא אותם לעולם, ההורות מבחינה משפטית טומנת בחובה אך ורק חובות.
כך אנו למדים בעיקר משני חוקים:
הראשון מ"חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962" (להלן: "חוק האפוטרופסות"), אשר קובע בסעיף 14 כך: "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים" ובסעיף 15 כך: "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם…", ולשים לב שאף ללא ציון המילה "מזונות".
כל זאת לצד הופעת המילה "מזונות" במספר סעיפים, כך בסעיף 27 (ד): "אין בהוראות סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) כדי לגרוע מחובת מזונות של הורים לילדיהם או מחובות אחרות החלות על הורה לפי כל דין" ובסעיף 32 כך: "הוראות פרק זה אינן גורעות מחובת ההורים לתשלום מזונות לילדיהם הקטינים לפי הוראות חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959".
השני, וכפי שכבר הפנה אותנו החוק הקודם, לפי "חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959" (להלן: "חוק תיקון מזונות") בסעיף 3 (א) כך: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה" וכן בתיקון מס' 2 משנת 1981 בסעיף 3א. (א) כך: "אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו".
והנה טיפ קטן ככה על הדרך: בכל מקום שאתם רואים את המילה חובה, חפשו את הצד השני של המטבע, מי מחזיק בזכות. כלומר, אם ההורים בצד החובה, הרי שהילדים הם בצד הזכות, ובענייננו, הזכות למזונות היא של הילדים ולא של ההורה שמקבל את האיזון הנדרש לצורך חלוקת החובה למזונות הילדים, מושג אישי בו אני משתמש שיובהר ממש אוטוטו במאמר זה.
יוצא אפוא, כי בכל הליך של היפרדות בני זוג, קיימת החובה להסדיר את עניין מזונות הילדים, בין אם באמצעות פסק דין או בין אם באמצעות הסכם שגם עליו החובה לקבל תוקף של פסק דין מאת בית המשפט לענייני משפחה.
כפי שהעליתי במאמרי "ניהול רכושי (Estate Planning) וחשיבותו בעולמות המשפחה", בשלב שבו אנו בשיא כוחנו, אנו מכוונים לניהול רכושנו בעבורנו, אך יחד עם ההתקשרות המשפחתית הראשונה שהיא ברוב המקרים עם בן או בת זוג, כך גם לרוב התקשרותנו השנייה תהא עם ילדנו.
המזונות הם כמובן רק חלק מההוצאות, שכן מעבר לחובת תשלום מזונות בעבור ילדינו, ברור שנוציא כספים רבים ואחרים בעבור השותפים החדשים והחמודים שלנו. כאן חשוב להדגיש, כי במסגרת החובה לזון את ילדינו, לא נמצא כל פלטפורמה לשם ביטול שותפות זו, וככל ומדובר בקטינים, אף לא במהלך התקופה שלא נוכל לטפל בענייננו ואף לא במותנו (חובת העיזבון בתשלום מזונות ילדים קטינים).
רגע לפני שנצלול לעקרונות חלוקת החובה למזונות הילדים ע"י הוריהם, חשוב להדגיש, כי עיקרו של מאמר זה נוגע למצב החדש בחייכם ובחיי הילדים, והוא קשור בפירוד/ גירושין.
קביעת חלוקת החובה למזונות ילדים
כן, חלוקת החובה למזונות ילדים. בעוד ששני ההורים חייבים במזונות ילדיהם, החוק אינו רואה בכך שוויון מוחלט, שכן עניין זה תלוי בשני עקרונות: (1) חלוקת זמני השהות בין ההורים ו- (2) כושר השתכרותם.
למה כושר ולא השתכרות? כי החוק והפסיקה אינם יכולים לפטור הורה מחובתו לזון את ילדיו, רק בשל הסיבה שהוא איננו עובד או שאותו הורה אינו ממש את כושרו, כי הוא בוחר לעבור ב- 80% משרה. כך בית המשפט יכול להטיל על אם שלא עבדה מימיה חובה לממש את כושר השתכרותה ולהטיל עליה לכל הפחות כושר השתכרות בגובה משכורת מינימום או על אחד ההורים כושר השתכרות של סכום גבוה ממה שהוא מרוויח בפועל כי הוא או היא אינם ממצים את כושרם להשתכר.
בע"מ 919/15 והשינוי המתבקש במזונות ילדים
שם קוד "בע"מ 919/15" השגור בפי כל מי שעוסק בענייני משפחה בכלל ובמזונות ילדים בפרט, הוא שם מספר ההליך בבית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור על פסק דינם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי שהונח לפתחו ועל שולחנו לצורך הכרעה בעניין מזונות קטינים, ואם לדייק- "מזונות מדין צדקה" (מושג שיתברר עוד מהלך מאמרי זה), קרי מזונות לילדים בגילאים שבין 6-18.
עד אותו פסק דין מכונן ומהפכני, השתרשה הלכה ונוהג הלכתי, שחובת המזונות היא על האב בלבד, זאת כמעט בהתעלם לחלוטין מחלוקת זמני השהות וכן מכושרם הכלכלי של ההורים להשתכר.
מאחר ואנו חיים בעולם השונה בתכליתו מהעולם של הדור או שניים הקודמים לנו, כיום בלא מעט משקי בית, האם משתכרת לא פחות ולפעמים אף יותר מהאב. על כן, לא יעלה על הדעת שהאם מכניסה לכיסה משכורת של 18,000 ₪ ואילו האב 12,000 ₪, תשית חובה ועוד בלתי שוויונית לכיוון האחר על האב, וכל זאת עוד במתכונת של חלוקת זמני שהות שווים או כמעט שווים.
כך חשב בית המשפט העליון, וקבע הקריטריונים לאופן חלוקת החובה של ההורים למזונות ילדיהם המשותפים.
הקריטריון הראשון הוא חלוקת זמני השהות וקריטריון השני הוא הפער בכושר השתכרותם.
כלומר, היה וחלוקת זמני השהות שווים וההכנסות שוות, לא תהיה חובה על אף צד להעביר לצד האחר כל תשלום שנדרש לאזן בין חובת ההורים למזונות ילדיהם. ובקיצור חובה שוויונית (לא כולל "מזונות מדין מוחלט" שיובהר בהמשך).
סדר הדברים אם כן, הוא ראשית לקבוע מה הם הוצאות הקטינים, לחלק את אותן הוצאות לשניים ע"פ החובה של שני ההורים למזונותיהם ואז "להעביר" חלק מהחובה מצד אחד לשני.
לדוגמה, נניח שזמני שהות ההורים עם הילדים הוא ביחס של 60-40 אחוז לטובת האם, ישלים האב לאם 20% מתוך המחצית שנקבעה ע"פ צורכי הקטינים, ואם כושר השתכרותו גבוה מכושרה של האם ב- 30%, ישלים האב לאם 30% מתוך המחצית שנקבעה ע"פ צורכי הקטינים.
לכן נכון יותר לומר חלוקת חובת ההורים למזונות הקטינים מאשר להסתפק בחובת ההורים למזונות הילדים.
חובת מזונות ע"פ "הדין המוחלט" ו"חזקת הגיל הרך"
הבא נזכיר את סעיף 3 (א) לחוק שקראנו לו בפתח המאמר "חוק לתיקון מזונות" שם קובע הסעיף כך: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו…"
כאן בראשית הדברים נתמקד בעניין ובמושג "הדין האישי", עניין שיסייע לנו בהבנת הכותרת לעיל ואף החשיבות שלה לעולמות חובת ההורים לזון את ילדיהם.
לדוגמה, הדין האישי החל על שני בני זוג בני הדת היהודית הוא הדין ההלכתי היהודי.
כך למשל, החובה ההלכתית של הבעל לזון את בת הזוג (כל עוד הם נשואים) וכך גם למשל חובת האב לזון את ילדיו באופן מוחלט עד הגיעם לגיל 6, זאת בניגוד לרעיון חלוקת החובה למזונות ילדים שמעל לגיל 6.
ציינתי כבר, כי בבע"מ 919/15, הובא לפתחו של בית המשפט העליון עניין מזונות ילדים שמעל גיל 6, ועל כן הדין האישי עסק בחובת ההורים ל"מזונות מדין צדקה". כלומר, שלא מ"דין מוחלט", עליו אני עומד תחת הכותרת לעיל.
מקור נוסף שתומך בעניין דווקא מגיע מכיוון "האזרחי" ומחוק שקראנו לו בתחילת המאמר "חוק האפוטרופסות", שם בסעיף 25 נקבע העיקרון של "חזקת הגיל הרך" שקובע כך: "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
כך שבשילוב העיקרון ההלכתי של "מזונות מדין מוחלט" ויחד עם תפיסת "חזקת הגיל הרך" שקובעת שעל הילדים הקטנים מגיל 6 לשהות עם אימם (לכל הפחות ברובו של הזמן), נולד נוהג משפטי של חובת מזונות מוחלטת על האב שמגובה הן באמצעות ההלכה והן באמצעות "החוק האזרחי".
עיקרון טובת הילד
אבל רגע… חשוב להכניס את העניינים שנכתבו לעיל לפרופורציות. ראשית, ההורים יכולים להסכים אחרת, ובהינתן שאבות היום שונים בתכלית מאבותינו שלנו ובטח מאבות מדור אחד קודם, בתי המשפט לענייני משפחה שמים העקרונות שמנינו לעיל תחת מבחן חשוב אף יותר והוא: "עיקרון טובת הילד", ופוסקים בניגוד לעקרונות שמיניתי לעיל ויש אף לשים לב שלשון החוק היא: "… רשאי בית המשפט לקבוע…", כלומר, אינו חייב.
כך למשל, בעוד שניתן אולי לקבל את העיקרון שהאב נעדר יכולות כמו הנקה (היום יחד עם התחליפים והעובדה שלא כל אם מניקה, אף "יתרון" זה מטשטש), לא ניתן באופן מוחלט וברור לקבוע שעדיף שהילד יהיה בחזקתה של האם באופן מוחלט כשהוא בן חצי שנה או שלוש או חמש.
יש לציין, כי בשנת 2005 התכנסה "ועדת שניט" שביקשה לערוך ברור עמוק בעניינים הקשורים בפירוד ובגירושין, וחלק ממסקנותיה שפורסמו בשנת 2011 היו לבטל קליל את עיקרון "חזקת הגיל הרך". מה עשה עם זה המחוקק? ברור שכלום ושום דבר!
אכן בתי המשפט לענייני משפחה נותנים משקל מסוים לעקרונות שמנינו לעיל, אך יחד עם העיקרון של "כל מקרה לגופו" וחשיבות הקשר של הילדים עם שני הוריהם, משקל זה פוחת ופוחת ממש מיום ליום.
ומה קורה כאשר הקטין הופך בגיר
חובת מזונות ההורים לילדיהם הקטינים משנה צורתה עם הגיעם לבגרותם בגיל 18. בעוד שברוב העולם ובתנאים מסוימים גם בישראל, חובת ההורים לזון את ילדיהם מסתיימת עם הגיעו של הילד לגיל 18, בישראל ככלל, חובה זו אינה מסתיימת.
הסיבה העיקרית והברורה היא הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי.
ככל והתנאים שקבעו את חלוקת חובת ההורים למזונות לא השתנתה, ההלכה בבתי המשפט לענייני משפחה בישראל היא לפסוק, כי תשלום המזונות המועבר מצד אחד לשני יהיה שליש מאותו הסכום שנקבע עד הגיעו של הילד לגיל 18.
אם היו שואלים אותי, הרי שמדובר בעיוות מוחלט של עקרונות שעל פיהם כלל החוקים במדינת ישראל קובעים בענייני מזונות. כך למשל:
- אין חובה ע"פ החוק לזון את הבגירים.
- חלוקת זמני השהות אינה תקפה.
- הבגירים מקבלים שכר מצה"ל והיום אף משמעותי הרבה יותר מהעבר.
- קמה להורים הזכות לבחור וללא שום חובה, אם ילדיהם הבגירים יחיו עימם ואם לאו.
הוצאות חריגות או "מחציות"
חשוב לשים לב, כי חובת חלוקת מזונות הילדים בין ההורים היא לצורכיהם הבסיסיים, לרבות מדור, מזון, בריאות (מוגבל לתשלומי קופת חולים) וחינוך (מוגבל לתשלומי חובה בסיסיים) בעיקר.
אך מה על נסיעות, ציוד לבית הספר, דמי שכלול, תשלומי ועד הורים ו/או ילדים, טיפולי שיניים, טיפולים רגשיים ונפשיים ככל ונדרש, שיעורים פרטיים, חוגים וכיוצ"ב?
אז יתחלקו ההורים בתשלומים חריגים אלו וככלל באופן שווה (לכן נקראים גם "מחציות").
ואם כבר הזכרנו את המושג מחציות, הרי שאין בכך לקבוע שהעיקרון על חלוקה לתשלומים החריגים חייב להתחלק בין ההורים באופן שווה.
באחד מפסקי הדין, שם ייצגתי את האם, עצם ההוכחה שהאב משתכר פי 3 מהאם, אומנם השיתה עליו מזונות משמעותיים, אך האם אין להביא לידי ביטוי פערי שכר משמעותיים אלו גם לענייני ההוצאות החריגות? אז באותו מקרה, גם חלוקת ההוצאות החריגות היו ביחס דומה, של 75% על האב ו- 25% על האם.
עניין זה אף נתמך באמצעות החלק שיצא תחת ידה של כבוד השופטת ברק-ארז בפסק הדין המכונן בבע"מ 919/15 שהציעה את הדברים הבאים שאף נתקבלו ע"י שאר השופטים כך: "ההורים ימשיכו לחלוק בהוצאות החריגות, בכפוף לכושר ההשתכרות שלהם ובהתאם למנגנון שייקבע על-ידי ביהמ"ש לענייני משפחה".
שינוי נסיבות מהותי
חשוב לציין, כי חלוקת החובה לזון את הילדים קשורה בשני עניינים שיכולים להשתנות, ועל כן, בעניין זה בתי המשפט שמים את עיקרון סופיות הדיון (אחד מעקרונות החשובים במערכת המשפט) במקום רך יותר.
כך למשל, יכול להיווצר מצב של הפחתה ניכרת בכושר ההשתכרות של אחד הצדדים, אם באופן זמני עקב פיטורין או אף חלילה מצב רפואי או נכות. הרי לא יעלה על הדעת שצד אחד שהיה חב בתשלום מזונות ילדים לצד אחר והשתכר בשעת החתימה על הסכם הגירושין בכ- 15,000 ₪ וכיום מסיבות שלא תלויות בו משתכר מחצית מכך, שאותה חלוקת חובה תישאר על כנה.
דוגמה נוספת, מה קורה אם מכל סיבה (שאינה תוצאה של "ניכור הורי"- ראו מאמרי בעניין), אחד מהילדים דה-פקטו שוהה יותר זמן עם אחד הצדדים בניגוד להסדר חלוקת השהות בהסכם או בפסק הדין? היעלה על הדעת שהמזונות שנקבעו לפני השינוי והיו בעצם "תלויות שהות" יישארו על כנן?
לצורך מקרה של שינוי נסיבות מהותי, השאירו בתי המשפט לענייני משפחה בישראל את דלתם פתוחה להורים להוכיח, כי כך הם פני הדברים ("שינוי נסיבות מהותי") ובאמצעות כך לשנות את יחס חובת ההורים למזונות ילדיהם הקטינים.
ורגע לפני סיום- תובנת התובנות
מה היה קורה אם הייתי מספר לכם שאת כל מה שכתבתי לעיל צריך לקחת בערבון מאוד מוגבל, כל עת שהליך קביעת מזונות ילדים מגיע לפתחו של בית הדין הרבני?
חשבו רגע על הסיטואציה הבאה:
ההורים הנפרדים מבקשים לחלק את השהות עם ילדיהם באופן שווה, אך האם משתכרת בסך של 22,000 ₪ ואילו האב רק 14,000 ₪. עד עתה למדנו, כי בתנאים אלו חלוקת החובה לתשלום מזונות הילדים תתחלק כך שהאם תשלם לילדים באמצעות האב ולא ההיפך.
למרבה הצער, בית הדין הרבני אינו יודע לעשות כן, כי מדובר בעניין שהוא בניגוד גמור להלכה. אם קראתם את מאמרי "הסכם ממון והסכם לחיים משותפים", שם אני עומד על חוק יחסי ממון וחזקת השיתוף, למדתם שכאשר מדינת ישראל רוצה, היא גם יכולה לכופף את ידו של בית הדין הרבני לעשות את מה שנקרא בפי ההלכה "דינא דמלכותא דינא", כלומר, יתכבד בית הדין הרבני הנכבד ויעשה מה שנאמר לו ע"י המדינה אחרת יסגרו שעריו או יוגבלו סמכויותיו.
כשמדובר במזונות, העניין הופך מורכב יותר. שימו לב שוב לסעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, בו עשינו שימוש בראשית המאמר והפעם לחלק המודגש הבא: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו…"
אם כן, מהו הדין האישי? מגדר, מרכז חיים ודת. כך אנו למדים, כי ככל ומדובר בגבר, ישראלי ויהודי, בית הדין הרבני יכול גם יכול לעשות שימוש בתפיסותיה ההלכתיות של הדת היהודית ולהשית מזונות עליו ורק עליו ובמקרה הדומה לדוגמה שנתתי לעיל, במקסימום לוותר לו. אך בשום אופן לא ישית את חובת המזונות בעבור ילדי הצדדים על האם בלבד.
ולסיכום
חובת ההורים למזונות ילדיהם הקטינים מתבצעת תחת עיקרון של חלוקה, ואם תרצו, אז אפשר לקרוא לזה גם- איזון החובה.
האיזון לאופן חלוקת החובה תלוי בשני עקרונות על: חלוקת זמני השהות של הילדים עם הוריהם ופערי כושר השתכרות ההורים.
ילדים זה שמחה, וזו תלויה בראש ובראשונה בהוריהם!
שלכם, בנימין (בוני)
מזר – עורכי דין למשפחה וירושה
