פתח דבר
ננסה ראשית, כבר בפתח הדברים לסלק חלק מהאגדות האורבניות לעניין שהות הילדים והחובה לדאוג לצורכיהם ונושיב כבר בבסיס העניין שלפנינו: כי שני ההורים, לא משנה מגדרם או דתם, חייבים לדאוג לילדיהם באופן שווה. על כך אנו למדים מ"חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962" (להלן: "חוק האפוטרופסות"), אשר קובע בסעיף 14 כך: "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים", ובסעיף 15 כך: "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם…".
קביעת חלוקת שהות הילדים עם הוריהם מקבלת את הבכורה ונמצאת במקום והחשוב ביותר בהליכי פירוד בין בני זוג.
כאן המקום להזכיר עניין שעלה במאמריי הקודמים. מיום שבו נולדו ילדינו, אנו מחזיקים אך ורק בחובות. אם אנחנו מחזיקים בחובות, אז מישהו צריך להחזיק בזכות. כלומר, הזכויות הן של ילדיהם, זאת לרבות לקשר עם שני הוריהם והזכות ליהנות מביטחון נפשי, רגשי, פיסי וכלכלי.
ככלל, תפיסת המחוקק והפרשנות שנתן לך בית המשפט העליון, היא כי טובת הקטינים היא לקשר עם שני הוריהם. חובת ההורים, היא לספק לקטינים קשר… עם שני הוריהם. כן, החובה של האם היא לעודד את הקשר עם האב ולהיפך, גם בתנאים של פירוד וגם כשהסכסוך מתנהל מעל "להבות גבוהות".
חשוב לזכור, כי לא רק לנו כהורים, הדבר החשוב ביותר בחיינו הם הילדים. אנחנו, שני ההורים, הם האנשים החשובים ביותר לילדינו, וסביר שיהיה כך עד היום שהם יביאו ילדים בעצמם.
אכן, החוק בישראל מכוון את תפיסת ההורים לטעות נפוצה שמקבלת רוח גבית מנוהג או התנהלות רבת שנים ששמה את האם במקום גבוה יותר כהורה. אני מסכים שכך היו פני הדברים לאורך שנים רבות, כשהאם הייתה מנהלת את משק הבית, כולל הדאגה הכוללת לילדים והאב היה זה שיוצא לעבוד ופרנס את המשפחה, אך המציאות של היום רחוקה מאוד מהמציאות של הדור הקודם וזה שלפניו.
היום, ככלל, שני ההורים יוצאים לעבוד, כך מתחלקים בנטל הכלכלי של פרנסת משק הבית, ולכן נהנים גם מחלוקה שווה יחסית לניהול משק הבית והטיפול בילדים.
המגמה החדשה בצל חוקים מיושנים
לעניין חלוקת השהות
בסעיף 25 ל"חוק האפוטרופסות", נקבע העיקרון של "חזקת הגיל הרך" שקובע כך: "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
לעניין מזונות
במאמרי 'מזונות ילדים', עמדתי על המהפכה בתפיסת העולם בישראל לעניין חלוקת חובת ההורים למזונות ילדיהם. בתמצית, הקביעה, כי שני ההורים חבים במזונות ילדיהם והחלוקה בין ההורים לתשלום זה תלויה בזמן השהות של הילדים עם הוריהם ופערי השכר. כך שבמידה והילדים שוהים עם כל אחד מההורים זמן שווה וההורים משתכרים באופן שווה, אף צד לא יהיה נדרש להעביר לצד השני כסף ע"מ לחלק נכון את החובה למזונות בעבור הילדים.
אז מה כן נשאר מיושן ובלתי רלוונטי (ולא רק לטעמי): יש לשים לב שאותו פסק דין מכונן הנקרא בפי כל "בע"מ 919/15" התייחס לחלוקת החובה למזונות ילדים הגדולים מגיל 6 ועד בעצם לגיל 18.
כאן המקום להדגיש, כי חובת ההורים למזונות ילדיהם מתחלקת בגדול לשתי תקופות. הראשונה מגיל לידה ועד לגיל 6 (ממש כמו "חזקת הגיל הרך"), ומגיל 6 ואילך.
את העיקרון הזה עוד מקדמה דנה קבעו חז"ל כך שהחובה של האב לזון את ילדיו עד גיל 6 הינו "מדין חובה", ואילו לזון את ילדין מגיל 6 ועד 15 או 18 (ויכוח שלא נעמוד עליו במאמר זה), הינו "מדין צדקה".
מאחר ולפתחו של בית המשפט נדרשה הכרעה בענייני קטינים שמעל גיל 6, בחר בית המשפט שלא להתעסק עם תפוחי האדמה הלוהט של חובת מזונות ע"פ הדין המוחלט, וחבל מאוד.
התיקון הגדול – עיקרון טובת הילד
נחזור רגע לעניין החשוב כאן במאמר, הוא חלוקת שהות הילדים עם הוריהם לאחר הפירוד. למרות שעיקרון חזקת הגיל הרך מסמן לבית המשפט כי יש לתת לילדים יתרון של שהות עם אימם עד גיל 6, שם החוק את העניין בזהירות לפתחו, כך למשל קובע החוק כי בית המשפט "רשאי" וכן שיהיו בחזקת האם אם אין "סיבות מיוחדות להורות אחרת".
כך שאין על בית המשפט חובה להורות כך וכן ברור שבמינו אנו יש גם יש סיבות מיוחדיות להורות אחרת.
כאן המקום להזכיר, כי כי בשנת 2005 התכנסה "ועדת שניט" שביקשה לערוך ברור עמוק בעניינים הקשורים בפירוד ובגירושין, וחלק ממסקנותיה שפורסמו בשנת 2011 היו לבטל קליל את עיקרון "חזקת הגיל הרך". מה עשה עם זה המחוקק? ברור שכלום ושום דבר!
אכן בתי המשפט לענייני משפחה נותנים משקל מסוים לעקרונות שמנינו לעיל, אך יחד עם העיקרון של "כל מקרה לגופו" וחשיבות הקשר של הילדים עם שני הוריהם וכמובן גילן, משקל זה פוחת ופוחת ממש מיום ליום.
כך ניתן להניח, כי "דין" ילד/ה בגיל 3 חודשים אשר נמצאים בשלב הנקה אינו דין ילד/ה בדיל שנתיים. כך יוצא, כי לעיקרון טובת הילד/ה בכורה בשיקולים לזמני השהות שלו/ה עם כל אחד מהוריהם.
מילה על ניכור הורי
כפי שפתחתי במאמרי זה, הזכות לשהותם של הילדים עם הוריהם, היא של הילדים. זכות זו מתכתבת היטב עם כלל המחקרים שקובעים שהתפתחות תקינה של ילדים היא באמצעות קשר טוב עם שני הוריהם.
מתוך זכות זו, עוד עמדתי על העיקרון שקובע שהחובה של ההורים היא לא רק לקשר טוב שלהם עם ילדיהם, אלא לעודד ולטפח את הקשר של הילדים עם ההורה השני.
אם באמת חושב כל הורה על טובת ילדיו ובאת אוהב/ת אותם, הוא או היא יעשו כן בחפץ ובתום לב!
לסיכום
הילדים שלנו מחזיקים בזכות לשהות עם 2 הוריהם, ועלינו החובה לקיים את אותה זכות.
במצב של פירוד, מרבית ההורים מבינים חובות אלו ואף רואים בכך זכות, אך חלק מההורים אינם מבינים ששמירה על זכויות הילדים טומנת בחובה את החובה והזכות לספק להם את כלל צורכיהם, בין היתר, גם הצורך שלהם בקשר טוב עם ההורה השני.
את האמור לעיל, מבינות היטב הערכאות המשפטיות העוסקות בדבר ובכל מפגש עם הורה שאינו מבין זאת, מבהירים לו או לה היטב ולפעמים במידת הצורך אף באמצעות סנקציות כואבות.
אז אם אתם באמת אוהבים אותם ואם הם באמת חשובים לכם, בטרם תצאו לדרך הפירוד תקבעו לעצמכם עיקרון על: "מסתכלים על ההליך מתוך עיניהם של הילדים!".
ולסיום באמת אני רק המלצה: אם חייבים להיפרד, תעשו כן באמצעות הסכם הערוך בידי עורך שין המתמחה בדיני משפחה ולא באמצעות הערכאות המשפטיות. זה נכון ברוב המוחלט של המקרים.
שלכם, בנימין (בוני)
מזר – עורכי דין למשפחה וירושה
